רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות

החלטה

1.לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנותה ו/או מחמת שיהוי בהגשתה (להלן: "הבקשה").

רקע עובדתי :

2.התובעת - רפיח בית החלמה בע"מ, חברה בפירוק (להלן: "רפיח") הינה חברה שעסקה במשך עשרות שנים בניהול מוסד פסיכו-גריאטרי בחיפה (להלן: "המוסד"), אשר פעל על פי רישיון משרד הבריאות ואושפזו בו חוסים פסיכו-גריאטריים, אשר אינם יכולים לטפל בעצמם ונזקקים לסיעוד, טיפול והשגחה מתאימים.

רפיח הפסיקה את פעילותה ביום 27/3/05 ובקשה לפירוקה הוגשה על ידי עובדיה ביום 28/5/06. ביום 30/11/06, הגיש המפרק, לתיק הפירוק, בקשה למתן הוראות (להלן:"הבקשה למתן הוראות"), העומדת בבסיס התביעה דנן.

3.בתביעה, שהיא תביעה כספית על סך 7,170,119 ₪ שהגישה רפיח נגד משרד הבריאות (להלן: "המבקש"), באמצעות המפרק, בעילות משפטיות שונות: חוזית; נזיקית; כספית; עשיית עושר ולא במשפט ועוד, עותרת רפיח לחיוב המבקש בסעדים שונים, כדלקמן:

הפרשי דמי אשפוז ותשלומים חד פעמיים בגין התקופה שמיום 1/1/00 ועד ליום 31/12/01 + תשלום הפרשים בגין שנת 1999. בבקשה נטען, כי עילת תביעה זו התיישנה לגבי השנים 2006– 2008 (תיקרא להלן: "תביעת הפרשי דמי אשפוז").

הפרשי דמי אשפוז בגין התקופה שמחודש מאי 2001 ועד לחודש מרץ 2005. בבקשה נטען, כי עילת תביעה זו התיישנה לגבי התקופה שמחודש מאי 2008 ועד לחודש מרץ 2012 (תיקרא להלן: "תביעת הפרשי תשלום").

פיצוי רפיח בגין הנזקים שנגרמו ממעשי המבקש ו/או מחדליו, אשר גרמו, על פי הנטען, להפסקת פעילות רפיח ביום 27/3/05 ולפירוקה. בבקשה נטען, כי עילת תביעה זו התיישנה בחודש מרץ 2012 (תיקרא להלן: "תביעת הפיצויים").

4.הבקשה לסילוק על הסף נשמעה בפניי, ביום 14/7/13, בסמכותי (דאז), כרשמת. עד שהושלמה הגשת סיכומי הצדדים בא לקיצו מינויי כרשמת ולפיכך ניתנת החלטה זו בסמכותי כשופטת.

על מנת להימנע מהכבדה, לא כאן אפרט את טענותיהם הרבות של הצדדים, אלא אתייחס אליהן (ככל שאמצא לנכון לעשות כן) תוך כדי הדיון, לאו דווקא על פי הסדר בו נטענו.

דיון בטענות הצדדים ומסקנות :

5.אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורה אני, כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות, תוך שמירת זכויותיו של המבקש להעלות את טענותיו לענין שיהוי ונזק ראייתי, בסיומו של ההליך, ככל שעוד יהיה סבור שיש מקום לעשות כן.

להלן נימוקיי:

6.כלל הוא, כי טענה לסילוק על הסף נבחנת על פי האמור בכתב התביעה ובהנחה שהאמור בו יוכח כנכון. ככלל, סעד של דחייה על הסף, בפרט מחמת התישנות, שהינה זכות דיונית, הינו סעד דרסטי בו יעשה בית המשפט שימוש מצומצם [ראו, למשל: ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (מיום 22.8.2008)].

מטרת דיני ההתיישנות הינה לאזן בין זכויות הצדדים. מצד אחד - זכות הגישה לערכאות ובכללה, זכותו של תובע לתבוע את המגיע לו, לממש את זכותו המהותית ומנגד - מתן אפשרות לנתבע להתגונן מפני התביעה, הגנה על אינטרס ההסתמכות של נתבע וזכותו שלא להיחשף לתביעות עת ארוכה וכן הגבלת פרק הזמן בו עליו לשמור ראיות ומסמכים ובו ניתן, באופן סביר, להשיג עדים רלבנטיים. בבסיס קביעת תקופת התיישנות מצויים אף שיקולים של אינטרס ציבורי לבירור טענות בתוך פרקי זמן סבירים והצבת מחסום מפני תביעות שחלף זמנן. ראו, למשל: ע"א 1806/05 - הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (ניתן ביום 21.5.08).

בע"א 1254/99 אביגדור המאירי נגד הכשרת הישוב, פ"ד נ"ד 535 (2 בעמוד 553), עמד בית המשפט העליון על הטעמים העיקריים העומדים בבסיס תורת ההתיישנות, לאמור:

"ההתיישנות הדיונית המהווה מחסום המונע מן התובע לממש זכות מהותית, מצריכה טעמים טובים וחזקים כדי להצדיקה. ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקושרים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק מן בלתי מוגבל. השלישי נעוץ בהנחה שלפיה תובע אשר 'ישן על זכויותיו' ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק...

אל מול טעמים אלו עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורש סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים שעליהם באה ההתיישנות להגן, לא בכל מקרה הטעמים הנ"ל, או איזה מהם, רלוונטיים. האיזון הראוי בין האינטרסים המתעמתים בזירה, הוא שמתווה את גישתנו לטענת ההתיישנות, וליישומה במקרה נתון".

חוק ההתישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נועד להשיג את האיזון האמור והוא עושה כן, בין היתר, באמצעות קביעת תקופת התיישנות ורשימת חריגים, מסוגים שונים, בצדה. חובת ההוכחה, כי מתקיים אחד החריגים, מוטלת על הטוען לחריג, קרי - על התובע.